הרצון העז שלי לעזור לאנשים להתעשר עם שלוות נפש. לחלוק איתם את כל מה שלמדתי ברחובות החיים. כאשר הכול ידובר ויעשה, אני מניח שהאושר המוחלט הוא לשרת אחרים. כך כתב לי חבר יקר הבוקר...
חבר נוסף כתב לי : אנחנו עוסקים באומנות, אומנות הטבע האנושי , עלינו להפוך לטבע עליון- בורא, הוויה.
אני שמחה שכך התחיל הבוקר שלי.
אני מוקפת אהבה , אנשים דואגים לי , שולחים לי אמת שאין עליה עוררין.
בתוך המציאות- החיצונית, והדגש על החיצונית. שמעתי אתמול בטלוויזיה מציאות פנימית . 2 אנשים מורמים מעם, הביטו פנימה דברו מתוך חזון אחרית הימים.
היה זה פרופסור זאב ששוחח עם דנה וייס ואמר , מה איתכם, מה המחר שלכם? אתם מכים ומכים, מה תעשו כשתסיימו להכות - האם באמת טיפלתם בבעיה. אותו איש אמר והציע לפתוח מעברים ולאפשר טיפול בעם הערבי אותו קורבן שמוצא את עצמו לכוד בין אגו ישראלי - חמאס, לצבא הגנה ישראל.
הפרופסור אמר בפשטות תהומית, בואו תלמדו , תוך שאתם מכים , תבדקו מי המכה , ומהי מכה..
אותו אדם מנסה לעורר בנו שאלה שלשמה העם הזה עשה את אותם 40 השנה במדבר.
מול אדם זה שמעתי רופא בבית חולים באשקלון ורופא ערבי בבית חולים שיפא בראיון שבו הרופא היהודי אומר שאנחנו מוכנים לקבל פצועים ולטפל בהם, המראיינת סיכמה את הדברים בצורה יפה: אם זה היה תלוי בכם , הכול היה מסתיים.
תראו כמה פשוט יכול להיות השלום הפנימי בינינו.
יצרנו מסך טלוויזיה לשידור חי ולשידור מת.
בשידור החי בני אדם מתים, מובלים למנוחתם האחרונה, הרס , כאב, ואת זה אנחנו צורכים בשידור מת. כלומר , פרשנים, אנשי צבא, פרסומות בין לבין שרק אדם ריק מדעת יכול להכיל- הכיצד עולם כמנהגו נוהג? עוברים מצפירה , לפיצוץ, לראיון, ל"מלחמת העולמות" - ריקודי עם, לארץ נהדרת , שבימים כתיקונם מקומה ראוי. הכיצד מניין המתים יכול להפוך לסאטירה אנושית שמעוררת בנו העם חיוך.
אני בת אנוש פשוטה , אני חשה כי איבדנו את עצמנו לדעת- אנחנו הורגים בשידור .
מצד אחד הכוח, ומצד שני אוזלת היד . אנחנו שמכים הוכנו בעבר , אחרת לא היינו מסוגלים לנהוג כך.
המוכים מצדם ממשיכים את האגו , בכך שאינם מוכנים להפסקת אש- בסה"כ סרט של המכה בשידור חי.
התקשורת מאפשרת לכל נפש מלומדה להפגין כישורי שפה , אקדמיה שמצדיקה את מחיר סך שנות הלימוד. כל איש תקשורת הלך ללמוד כדי שיומו יגיע וכך עמלו לא לשווא.
קשה מאוד להביט בימים אלו בבלבול. פעם מצפון תבוא הרעה, עכשיו באה מדרום.
כמו שלא פוסחים על אף אדם בעם הנבחר.
ואנחנו , יש בינינו שמבינים את מחיר הפוליטיקה בטהרתה, אלו שמנצלים שידור חי להראות את זיו פיהם והבעותהיים- כמו בקרקס.
אז ... מה מחכה לנו - סקר אחרון מעיד על סיפוק מצד העם שיש מנהיגים לדור הזה, אך האירוניה הטראגית שאין מספיק אנשים המאמינים שהפתרון יושג בדרך זו.
מה יש ללמוד מתוך" העופרת- היצוקה" , האם תמימותנו תמשיך להיות הדג לדייג, ואולי יקום מנהיג אמיתי סוף סוף בדורנו , וידבר בלשון הקודש.
האם אין בנו מספיק כוח לתבוע שלום, מדוע רק בכח המוות אנו מנסים להשיג חיים מדומים.
האם אם יהודייה או אם ערבייה אינן מכילות את אותו הרחם המביא חיים?
מהי השפה אם לא בשביל למצוא דרכה דרך עבור כולם.
דמעות יהודיות אינן שונות מדמעות ערביות.
אימא יהודיה שבוכה על חיים של ילד ערבי, ואימא ערבייה שבוכה על ילד יהודי האם זה לא אותו הדבר.
מלחמה עושים בדרך של שלום.
נולדנו כדי להחיות ולא כדי להמית, אין סליחה וכפרה כשאדם עוזב את חייו, המתים כולם שווים ואמונתם מתקלפת מהם בטרם נשמתם עולה.
מול הבורא אין מדים, אין צבא, אין כוח, ואין שכר. המעשה מקרב או מרחיק.
תפקיד העם היהודי לעסוק בתורתו.
אנו שופכים דם , מקוממים עולם שלם. הרצון להשמיד אותנו נובע מכך שאנו לובשים מדים במקום להקשיב ללב.
אין לי ספק שארגון החמאס אינו ראוי , אבל בתוך הכאוס מונחת הזדמנות הומניטארית לכול העולם. לדעת להפריד ולמשול.
אינני מקבלת את האמרה במלחמה כמו במלחמה - אז היכן השלום?
מה אנחנו יכולים לעשות , שעוד לא עשינו עד היום, כאן צריך לבדוק , כאן צריך לתת דעת.
המבצע יסתיים, אך ליבי כבר עם תוצאותיו.
המוות ירחף מעלינו, ונגדו אין כוח.
האם שוב נחזור לגיהינום של אוטובוסים מתפוצצים, חיילים נקברים, ואימהות שמאבדות את יקירהיין. מדוע אנחנו בוחרים תמיד לשלם, במקום לפתור את בעיית השורש.
מדוע קולנו כעם אינו נשמע, תמיד האשליה טובה מהסדר של קבע, מסתבר.
הבעיה לא תשנה צורה, תפקידנו ימשיך להידרש ע"י מעשי סדום. ואנו נהייה חייבים לעמוד מול האתגר הרוחני הגדול ביותר - להביא את השלום.
מכוח הסבל, מכוח של שואה, מכוח של גלות, מכוח של כוונה.
לא מכוח המעשה הנכון, אלא מכוח האמונה שבדבר.
מעניין כמה התקשורת נותנת מקום לצעד הבא, רוצה להבין לאן פני הדברים.
אני חושבת שתפקידה של התקשורת לעסוק במהות ולא באופן.
עלינו להעמיד את שאלת השלום , להציע לעולם הזדמנות חדשה , במקום לקחת את התקווה ע"י הרג של חפים מפשע, ושל עלומי דעת.
כן להתעקש , אבל לגלות את כוחנו לא כמנהיגים , אלא כבני אנוש.
השלום יבוא בתמימות, בביטול האגו, בעשייה הפוכה מרצון להוכיח משהו .
השלום פשוט , כפי שכתבו אוהבי, וחבריי- אומנות היא להנהיג להיות לשרת
זהו כוח אמיתי - זוהי אהבה שיכולה לרפא גם את האויב הגדול ביותר - שבא ללמדה...
רות קדם
